פסק-דין בתיק ת"א 13239-06

נתוני רקע ועובדות

1.         התובע יליד 1936, פנסיונר שפרש מעבודתו במפעל ציקלון, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 27.1.06 עת צעד ממגרש החנייה בו החנה את  רכבו, הממוקם בין הרחובות ראשונים והוגו מולר בקריית אתא (להלן: "המגרש"), לבית הספר רוגוזין (להלן: "בית הספר"). לטענת התובע בעודו צועד לכיוון בית הספר על מנת לאסוף את בנו, עבר בשטח אדמה בוצי, החליק, נפל ארצה ונפגע ברגלו הימנית (להלן: "התאונה").

2.         הנתבעת כפרה באחריותה לתאונה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע. תחילה בתמצית לטענות הצדדים.

טענות התובע

3.         לטענת התובע ביום התאונה הוא החנה את רכבו במגרש יצא מרכבו והחל לצעוד ברגל לכיוון בית הספר. נכון ליום התאונה, סביב המגרש היו שטחי אדמה משופעים אשר חיברו בין המגרש לרחוב. סביב המגרש הוצבו עמודי ברזל אשר שימשו בעבר כתומכים לגדר שהייתה עשויה מרשת ברזל ונועדה למנוע, ככל הנראה, את הגישה לשטח האדמה. ביום התאונה נותרו במקום רק עמודי ברזל וחלקי גדר מפורקים  אשר היוו סיכון ומכשול לציבור. התובע, שלטענתו לא רצה לעבור בשביל האספלט שחיבר בין המגרש למדרכות הרחוב מכיוון שנסעו בו מכוניות, החליט ללכת בשטח האדמה וזאת לאחר שראה תלמידים רבים צועדים על  שטח זה. מאחר ושטח האדמה היה בוצי, החליק, נפל ארצה ונפגע ברגלו.

לטענת התובע יש להטיל על הנתבעת את האחריות לנזקים שנגרמו לו מכוח היותה רשות מקומית אשר לה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיו. מקום התאונה היה בבעלות הנתבעת והייתה זאת אחריותה לדאוג שלא יהיו מפגעים כדוגמת המפגעים הנטענים בתביעה. במקום דעסקינן צפויים הולכי רגל רבים ובניהם תלמידי בית הספר, צוות המורים, הורי תלמידים ועוד. על כן חלה על הנתבעת חובה מוגברת לדאוג לתקינות המעברים. לאור האמור, התובע טען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלות עליה כבעלת המקרקעין. סביב המגרש הוצבה בעבר רשת ברזל אשר גידרה אותו ומנעה את הגישה לשטח האדמה. ביום התרחשות התאונה לא הייתה גדר. התובע עבר בשטחי האדמה הסובבים את המגרש, כפי שעשו התלמידים ואנשים נוספים באותה העת. על עירייה סבירה היה לצפות התרחשות נזק כפי שנטען ולתקן את הגדר הפרוצה שהייתה במקום. היה על הנתבעת לצפות את האפשרות שאדם המחנה את רכבו במגרש יעבור בשטח האדמה מסביב לו. לכן היה עליה לבדוק את השטח ואת תקינות הגדר, בטח ובטח לפני עונת החורף וימות הגשמים, שכן בעונה הגשומה המקום הופך למסוכן להולכי רגל.

4.         באשר לטענת הנתבעת כי היה על התובע לעבור בשביל האספלט המוביל מן המגרש, התובע טוען כי שביל האספלט מיועד לכניסה ויציאה של מכוניות למגרש בלבד. לכן, לטענתו, לא יעלה על הדעת שהולכי הרגל ילכו על השביל בידיעה שעלולה כל רגע לנסוע על השביל מכונית וזאת אחת כמה וכמה כאשר אין במקום שדה ראייה. מן הראוי היה שבמגרש כה סמוך לבית הספר יהיה שביל המיועד להולכי רגל בלבד ושביל אחר ונפרד למכוניות. הפתרון התעברותי שהוצע ע"י הנתבעת כי בשביל יחלקו הולכי רגל ומכוניות הינו מסוכן ולא בטיחותי, על אחת כמה וכמה, שמדובר בילדים קטנים העושים דרכם לבית הספר.

התובע ממשיך וטוען כי בנוסף לרשלנותה התובעת הפרה חובות חקוקות המנויות בפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה") בסעיפים 235 ו - 242[, המטילים על העירייה חובה להסיר מפגעים וסכנות מפני המשתמש בדרכים בתחום אחריותה וכן לדאוג לבדיקות שמטרתן לבדוק מהו המפגע הקיים.

טענות הנתבעת

5.         לטענת הנתבעת התנהגותו של התובע בעת ביום התאונה הינה התנהגות לא סבירה שכן לא ברור מדוע אדם בוגר שלפניו יש שביל סלול מחליט לצעוד במקום ללא שביל. ביום גשום בחר התובע ללכת בשטח אדמה בוצי ולא בשביל סלול ומסודר. שביל האספלט ששימש לנסיעתם של כלי הרכב, לא יוחד אך ורק לנסיעתם של אלה אלא יכול ובפועל אף שימש, הלכה למעשה, למעבר הולכי רגל. התנהלותו של התובע לא רק מטילה על כתפיו אשם תורם גבוה מאוד אלא גובלת בהסתכנות מרצון.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי יש לדחות את התביעה כנגדה בגין עילת הפרת החובה החקוקה מכוח הוראות 235 ו - 242 לפקודה שכן הם אינם חלים על המקרה שלפנינו. זאת ועוד, הנתבעת טענה כי אין להטיל עליה אחריות בגין התרשלות כל שהיא מצדה שכן לטענתה לא חלה עליה כל חובת זהירות מושגית כלפי התובע.

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי מעולם לא בנתה גדר במקום שמנעה מעבר דרך שטחי האדמה סביב המגרש. אין לצפות מרשות מקומית למנוע את הגישה לכל משטחי האדמה שאינם מכוסים באספלט אך ורק בשל הסיכון שמאן דהוא יחליק על בוץ. דרישה כזו היא בלתי מתקבלת על הדעת, היא מנוגדת לשכל הישר, אין בה הגיון והטלת אחריות מושגית וקונקרטית על מקרים מהסוג שלפנינו תטיל על הנתבעת,  ועל רשויות מקומיות אחרות, מעמסה תקציבית בה היא לא יכולה לעמוד.

דיון:

6.         על חובתה של רשות מקומית לדאוג להסרת מכשולים בשטחים ציבוריים, נכתב גם ע"י בית משפט זה, לא מעט. הדרישה מעוגנת בפקודה  (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים). בסעיף 235(3) לפקודה נקבעה חובתה של העירייה לדאוג להסרת מכשולים וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה: סעיף 235(5) לפקודה) בנוגע לרחובות נקבע כי העירייה תבצע כדלקמן:

"(1)  ...נ

    (2)  תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו 

          רכוש הפרט;

   (3)  תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב...".ב

סעיף 249 לפקודה מקנה לעירייה סמכויות ובהם: